מדוע היום השמיני של חג הסוכות נקרא שמחת תורה?

שמחת תורה הוא חג מיוחד שנקבע ביום זה לפי סדר קריאת פרשת השבוע בתורה בבית הכנסת מידי שבת. ביום זה אנו מציינים את העובדה כי סיימנו את קריאת חמישה חומשי התורה, בפרשת "וזאת הברכה".

בשמחת תורה אנו קוראים את הפרקים האחרונים בתורה, פרקים ל"ג ול"ד בחומש דברים, ומתחילים מיד מבראשית - "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ". לקריאה בספר דברים מעלים את "חתן תורה", המסיים את ספר דברים, ואילו "חתן בראשית" הוא העולה לתורה לקריאת תחילת פרשת בראשית.

אנו שמחים ביום זה בשמחה מיוחדת, על כך שזכינו לסיים את קריאת התורה כולה. סיום קריאת התורה והתחלתה מחדש נותנים לנו פתח תקווה לשנה חדשה וטובה, שנה שבה עם ישראל יהיה קשור לתורה וללימודה ויכוון את חייו בהתאם לאמיתות הכתובות בה.

שמחת התורה היא שמחתו של כל יהודי באשר הוא. כל יהודי בבית הכנסת מקבל עלייה. יהודי שלומד יותר ויהודי שלומד פחות – כולם עולים לתורה וכולם שמחים על שזכו לסיימה.

הריקודים עם ספרי התורה סביב הבימה בבית הכנסת, נקראים הקפות לשמחת תורה, והם נערכים בלילה ובבוקרו של היום.

בחוץ לארץ שבה יש שני ימי חג, שמיני ותשיעי בסוכות, חוגגים ביום הראשון את שמיני עצרת וביום השני את שמחת תורה. את ההקפות עם ספרי התורה מקיימים ביום השני, הוא יום כ"ג בתשרי.

ההקפות השניות הנערכות כאן בארץ הן אירוע של הדורות האחרונים. הן נערכות ברוב עם בחוצות הערים במוצאי שמחת תורה עם תזמורת וריקודים, ובהן ממשיכים את שמחת תורה ואת השפעתה על כל שדרות העם.

אם כל חג הסוכות מוגדר כ"זמן שמחתנו", הרי היום השמיני, יום שמחת תורה, הוא שיא השמחה. ביום זה פורצת השמחה הכלואה בלבבות, עד שישראל מהללים את שמו של הקב"ה במחול ובריקוד.

ישראל, הקשורים ליוצרם ולתורתו, מטים את כל אפיקי שמחתם לכיוון התורה, שהיא מרכז חיבתם של ישראל. כאשר אדם שרוי בשמחה, נפתח הלב. הוא מסוגל לקלוט ולהכיל בנפשו הרבה מעבר ליכולתו במצבים רגילים. השמחה מרחיבה את כושר הקליטה והקיבול.

זה הזמן לבקש מה' שיפתח את ליבנו בתורתו. עיקר לימוד התורה הוא בהיות האדם שש ושמח, כשהוא מתענג מלימוד זה. באופן זה דברי התורה נבלעים בדמו והוא נעשה דבוק לתורה.

הקירבה אל השכינה, האחדות של עם ישראל והשמחה - שלושתם כרוכים ואחוזים זה בזה בקשר בל יינתק. זהו מעגל נפלא של שלמות. מעגל שבתוכו משולבים התשובה, ההיטהרות מהחטאים והאחדות. מעגל שבו צמודים טהרת המידות עם שמחת הלב, מעגל שנועד לקיים: "ושמחת בחגך".

בכל קהילה יהודית בעולם תפגוש ביום זה את ההמונים המתאחדים מסביב לשמחת התורה. רוקדים מעגלים מעגלים וספר התורה בתווך. רוקדים בבתי כנסיות, ואם צר המקום מהכיל את המתכנסים, רוקדים בחצרות בית התפילה, ולעתים זורמת ושוטפת השמחה גם את החוצות, את רשות הרבים.

גם בעבר האפל, בשעות מצוקה קשות ביותר, תחת יד נוגשים וסבל שלא יאמן, גם בתקופת אסון האסונות שניתך על עמנו לפני שלושה דורות, רקדו ושמחו עם ספר התורה. בספרי הזכרונות מהשואה מתואר כיצד חגגו חג זה בגיטאות, ביערות, ואפילו במחנות ההשמדה.

מה פשרה של שמחה זו המקיפה את כולם? שמחה שבה זקנים וצעירים חוברים יחדיו לחבוק את ספר התורה ולרקוד עמו ללא הפוגה במשך שעות ארוכות?

ידוע לכולנו כי ספר התורה הוא התשתית לחוקת האומה, המעצב הטמיר של נפש העם, והוא זה שהעניק לעם את טעם קיומו המופלא. דומה, כי הקשר הנפשי  לספר התורה, הסוחף ומלבב בו זמנית – מיוחד הוא ואין שני לו.

זהו חג הספונטאניות היהודית, פרץ של מעיין רגש נעלם, המפכה אי שם במעמקי נשמת העם. ההסבר למופע זה, החובק את נפש האומה, טמון במילה אחת: אהבה. וכך אמנם מצאנו בתלמוד: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" (שיר השירים ח') - "אהבה זו תורה" (מסכת סוטא כ"א).

מקורה של אהבה זו הוא לא בחשבון הקר, בניתוח הריאליסטי או בהסקת המסקנה ההגיונית. האהבה הינה הידיעה האינטואיטיבית הברורה הלוחשת בלב האדם את מילת הקסם: "זהו זה".

התורה היא, איפוא, היהודי עצמו. בלשון הנביאים ובלשון חז"ל הושוותה התורה ל"כלה". היא המרווה את צמאונו, היא השלמתו ההכרחית. עובדה זו אושרה עד ימינו אלה על ידי כל לומד תורה. היא מוכחת ברצונם של הלומדים שלא להתנתק מלימודה גם לאחר שעות לימוד ארוכות, או במסירות אליה גם בשעות מצוקה קשות - גם באפילת הגיטאות. לומדי התורה יודעים, חשים ומרגישים שהתורה היא עבורם הרבה מעבר לפרקים בעבר העם או לרשימת חוקים. הם יודעים כי היא החיים עצמם. לכן, פורצת האהבה מליבם והיא המולידה את השמחה.