כיצד ניתן לשמוח כאשר אוכלים וישנים בסוכה שבעה ימים?

לשמוח זו הפקודה שמקבל האדם מישראל לקראת חג הסוכות: "ושמחת בחגך... והיית אך שמח" (דברים ט"ז).

כלום אפשר לצוות על השמחה? הלא השמחה היא מצב נפשי שאינו צומח מן ה"אין"?

הפקודה היא לארוז את כל החפצים: את המיטה ואת השולחן, את קעריות המזון ואת מה שבתוכן, ולצאת למשך שבעת ימי החג אל... הסוכה.

לצאת לאו דווקא אל הסוכות שזכו במקום הראשון בתחרות "הסוכה הנאה". הסוכה כפי שהיא מוגדרת בהלכה, אינה שם נרדף לארמון פלאים, היכול לכפות על שוכניו את העליצות.

השטח המינימלי של הסוכה הוא פחות ממטר מרובע. קירות שיכון זה זוכים לתו התקן, אם אינם מתפרקים או מתעופפים ברוח מצויה. אין שום הנחיות מחייבות בנוגע לסוג הטיח והריצוף, הסיוד והצביעה, חיבורי חשמל ואינסטלציה וכו'. לעומת זאת, יש הוראות מחייבות וחד משמעיות ביחס לגג: שום גג, זולת ענפי עצים או קש.

העוקב אחר מבנה הסוכה, יגלה שמידות המינימום של הסוכה מספיקות כדי ליצור את מה שמבקשת הסוכה ליישם ולהבליט. הכינוי המקביל בחז"ל לסוכה הוא "דירת עראי". הסוכה מציעה לכל אזרח יהודי הזדמנות מעניינת: בילוי של שבוע בפנסיון, המשקף נאמנה את כל הישגיו החומריים של האדם בעולמו.

האזרח היוצא אל הסוכה מחווילתו ברובע יוקרה, והדלפון הבא אליה מביקתת העוני, לשניהם מצפה תענוג זהה: שינה עריבה מתחת לעלעלים הנידפים ברוח. שניהם יביטו באותם שמים רחוקים וירח חיוור. לשניהם אותו מרבד נוצץ של כוכבים מקיר לקיר. לשניהם הזדמנות לחוש בכל רמ"ח איבריהם כמה ארעיות ובנות חלוף הן אשליות חייהם, ממש כקורת הגג שעל ראשם.

תחושת הארעיות היא המופת לראייה נכונה של העולם. מה קטנים הם המאבקים והמאוויים, השאיפות והאכזבות, ההישגים החומריים, התקוות ומפחי הנפש היומיומיים, כאשר נראים הם בממדם הנכון?

מן הארעי נפתח חלון אל הנצח ואל הקיים לעד. מן הארעי שבמבנה עולמנו עולים כוחו וגבורתו של האלוקים, המחיה וממית, המוריש ומעשיר, המשווה קטון וגדול.

במבט למעלה, אל הגג, מסתבר כי הכול שווים. אותם עלי ירק של הארעי, אותם חלונות של אותו רקיע, רקיע התחושות העמוקות, המאפשר לאדם לגלות את עצמו, את אישיותו הנעלמת, את הנעלה ואת האלוקי שבלבבו, המעניקים טעם ליומו ושמחת אין קץ ללבבו.

תחושת הארעיות היא המתג המשתק את שאון הקיום ודאגותיו. המתג המפעיל את תיבת הנגינה שממנה בוקעים צלילי המוסיקה האחרת. צלילי עולם הרוח הגדול, העשיר והיפה. העולם שבו נוצצים רק הטוב והישר, הנכון והאמיתי, שבו מוקיעים את הרע ואת העיוות, את הכחש ואת המרמה. עולם שבו פועלים מאזני הצדק האלוקי ואמות מידותיו המדויקות אינן מכוסות טפטים, ועל כחשיו לא תגונן הדלות.

בעולם שבו הכול עראי: העושר והדלות, היש והחסר, הנצחונות והתהילה אין מקום לשמחה. זו היא ארץ המרדפים אחר הבלתי מושג.

לעומת זאת, בעולמנו הרוחני נמשכת השמחה כל העת. כאן יכול אדם בכל רגע להשיג את מאווייו. להעפיל לגבהים, ולהאזין להד החוזר מכל נקיפת אצבע. מכל מעשה טוב. מכל החלטה נכונה. כאן אפשר להאזין למנגינת תבל כולה, כאן אפשר לגלות אפילו את... הזולת, באור שונה לחלוטין. ארבעת המינים

חג הסוכות מכריז על בואו בשדות עמוסי תבואה. היהודי אוסף אל ביתו את יבולו, את התבואה אשר גידל וטיפח בעשר אצבעותיו במשך כל ימות החמה. גאות הלב גואה ועמה התבונה כי "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"... הגב הכפוף נמתח באחת והוא מתחיל ללכת בקומה זקופה. הוא כבר מחשיב את עצמו. וככל שאוצרותיו גדלים, כן גדלה אנוכיותו.

אומר לו הקב"ה: קח לך כפת תמרים, לולב  הדומה לשדרה, וזכור כי הנך צריך לדעת כיצד יש להחזיק את השדרה! אין לך כלל במה להתגאות, שכן כל מה שיש לך, אינו אלא מתנת חינם מידו הפתוחה והרחבה של מלך מלכי המלכים! כלך לך מזקיפות הגו, הרחק רגליך מדרך הגאווה, זכור כי אינך אלא בשר ודם.

עוד יספר לך הלולב, כי הגאווה, הרוממות, הטכס והטוהר - אינם שייכים אלא לאבינו שבשמים, ליושב מרומים! בנוטלנו את הלולב, אנו מכריזים ואומרים: "לב אחד לנו לאבינו שבשמים!" - כתמר זה אשר אין לו אלא לב אחד, והוא מופנה כלפי מעלה, לשמים!

אחרי הלולב מגיע האתרוג שכנגד הלב. באמצעותו פונה אליך בוראך ואומר: בני חביבי, את הלב שלך, את השמחה שבלב, זו הפורצת כאשר אוסף אתה את תבואתך, את כל המידות וההרגשות שבלב - את כולן עליך לשעבד אך ורק אלי! עליך לשמוח באמת אך ורק לפני - "ושמחתם לפני ד' אלוקיכם שבעת ימים!"

בעקבות האתרוג צועד ההדס. שכן כאשר מתחיל האדם לעלות ולהתעשר, באופן טבעי הוא מביט על כל סביביו בעין רעה... הוא מסתכל בכולם מלמעלה... לכן מצווה עליו ה' ליטול את ההדס הדומה לעין, ולאחוז במידתו של אברהם אבינו: עין טובה!! הבט בזולת בעין יפה!!

עוד רומז לך ההדס, כי צריך אתה - איש ישראל, לשמור את עיניך בקדושה ובטהרה, כהדס הזה שבידך אשר עליו חופין את עצו, והוא מציץ בעיניו מבין החרכים, ומביט רק היכן שצריך להביט...

ואחרונה חביבה, מגיעה הערבה... היא מספרת את סיפורו של האדם המתעשר ועולה לגדולה. לעתים הוא מתחיל לדבר סרה ברעיו... לפתע הוא נהיה 'מבין' ומכיר בחסרונותיהם של הבריות... הוא מבייש את חבריו, ומדבר בקלונם ברבים. בידו יאחוז את הערבה הדומה לפה. היא תזכיר לו את חובתו לנצור את פיו ואת לשונו מכל רע...

"אם תעשון כן", אומרים חז"ל, "הרי שתוכלו באמת להגיע לידי מדרגת: 'ושמחתם לפני ה' אלוקיכם', כאשר בזכות ארבעת המינים הללו יכפר לכם אלוקיכם על כל עוונותיכם שנעשו בארבעת איברים אלו: הלב, השדרה, העיניים והפה!"