מהו ערכה וסגולתה של מצות סוכה?

אחרי הימים הנוראים עדיין מקנן בליבנו חשש שמא לא נתכפרו כל עוונותינו, ושמא צפויים אנו חלילה לעונש גלות.

והנה, בכך שיוצאים אנו מביתינו חוצה, לקיים את מצות בוראינו, מעלה הוא עלינו כאילו גלינו ממש. בעמדנו בפתח הסוכה אנו אומרים: "ובזכות צאתי מביתי החוצה ודרך מצוותיך ארוצה, יחשב לי זאת כאילו הרחקתי נדוד והרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני".

המועדות נתקנו כנגד האבות. פסח כנגד אברהם, שבועות כנגד יצחק, סוכות כנגד יעקב, וכפי שרמוז בכתוב: "ויעקב נסע סכותה, על כן קרא שם המקום סוכות".

מצות סוכה המסמלת את היציאה לגלות, טבועה בחותמו של יעקב, אשר כל ימי חייו מהווים שרשרת אחת של גלויות ונדודים.

יעקב יוצא מבית הוריו וגולה לפדן ארם מפחד עשיו אחיו המבקש להורגו. גם שם אינו מוצא מנוחה, ונודד עם צאן לבן למצוא להם מרעה, כאשר החורב אוכלו ביום והקרח בלילה. אחריותו לצאן ונאמנותו ללבן, לא נותנות לו אפשרות לתת שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו. ושוב, אחרי עשרים שנה, נוטל הוא את מקל הנדודים בידו, ובורח עם משפחתו מבית לבן. אף דרכו זו רפודה פחד ואימה, מפני אחיו הנוטר לו איבה ומבקש את נפשו. הוא ניצל מצרת עשיו, בחסדי הא-ל מגינו וסתרו. ושוב צרת דינה, שבעקבותיה נאלץ למהר דרכו ולעלות בית א-ל.

כמעט קט הוא נח בדרך נדודיו – "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" (בראשית ל"ז, א'), אולם לא! "ביקש יעקב לשבת בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף". רוגז זה סופו שמורידו מצרימה, מקום שם ישהו בניו שלושה דורות ורק דור רביעי ישוב הנה. בהגיעו מצרימה, התחנה האחרונה לנדודיו, מסכם הוא את פרשת חייו בעומדו לפני פרעה: "ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה, מעט ורעים היו" (שם מ"ז, ט'). וברש"י: "כל ימי הייתי גר בארץ", היציאה לסוכה מסמלת גלות זו של יעקב.

זאת ועוד, היציאה מן הבית מסמלת גם את הויתור על הקנינים הגשמיים, נטישת כל היקר והחשוב למען עשיית רצון יוצרו ובוראו. כך נחרתת בלב המאמין ההכרה המלאה כי לה' הארץ ומלואה, והעושר והכבוד מלפניו, בידו לתיתם לו ובידו ליטלם ממנו. אין שום קביעות ויציבות בארץ, וכל אחד הוא בבחינת: "גר אנכי בארץ" (תהלים, קי"ט, י"ט).

"כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו ארעי" (סוכה פ"ב, מ"ט), לגלות ולהודיע שכל הונו ומאודו אינם נחשבים בעיניו בבואו לקיים את מצוות בוראו. הבית ארעי, כל נכסיו וקניניו הגשמיים אינם אלא זמניים, ארעיים וסוכתו קבע! רק נכסיו הרוחניים קבועים וקיימים הם, לעולמי עד ולדורי דורות.

יסודה ושורשה של הכרה זו היא במידת הענוה וההתבטלות; במחיקת כל שמץ מחשבת "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח', י"ז), בזכרון התמידי של "לי הכסף ולי הזהב, נאום ה'" (חגי ב', ח'), בהתרחקות מכל בעלות ושררה שלא לשם שמים ובביטול כל רצונותיו הפרטיים של האדם בפני רצונו יתברך, בהכרה המלאה שכל מה שיש לו הוא בחסדו יתברך, מתנת חינם מתוך ידו הפתוחה והרחבה. זוהי מידתו של יעקב, איש תם המחזיק תדיר במידה של "קטנתי מכל החסדים" (בראשית ל"ב, י"א).

בכך מוסבר הפסוק: "ולמקנהו עשה סכות" (שם ל"ג, י"ז), כשם שהמקנה נמצא במקום ארעי, כך גם יעקב ראה עצמו בעולם כארעי, כדרכם של רועי צאן המתגוררים בסוכות רועים, ולא זו בלבד, אלא גם בשעה ש"ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו", שאז כבר השתקע במקום אחד, לא עלתה על דעתו חלילה שום מחשבה של בעלות, אלא כל מהותו היתה התבטלות מלאה כלפי ה'. ולכן קרא את שם המקום סוכות, להורות כי יסוד עבודתו בעולם היא בהכנעה וענוה בבחינת סוכה.

מצות סוכה מטרתה להביא את האדם לידי הכנעה והתבטלות, לנטוע בלב האדם את ההכרה: "כי לי הארץ" (ויקרא כ"ה, כ"ג). ה' הוא אדון כל הארץ, והאדם הוא רק בבחינת: "כצל ימינו על הארץ" (דברי הימים א', כ"ט, ט"ו). כל קניניו הגשמיים הם רק כפקדון אצלו עד בוא עת פקודתו, ואז ישיבם לבעל הפקדון. "אמרה תורה, כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי" – עקור מלבך כל מחשבת קבע בעולם הזה, ודע והבן כי הנך יושב כאן רק כארעי, כאורח נטה ללון, על כן דאג נא לעולמך הקבוע, לקניניך הרוחניים, כי רק הם ישארו איתך לנצח לעולם ועד.

הצווי לצאת מדירת קבע בא להודיע שאין שמחה בכל קניני העולם הזה, שאנו חושבים אותם לדירת קבע, ועיקר השמחה היא להסתופף צל ש-ד-י, וזהו שאמר: איזהו עשיר השמח בחלקו.

אכן, זוהי השמחה האמיתית לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, להתענג על ה' ולשמוח שמחת עולם בקניניו הרוחניים, בתורתו ובמעשיו הטובים. כי זהו חלקו מכל עמלו בעולם הזה.

זכות מצוה זו תעמוד להם עד דור אחרון, בגינה ינצלו במלחמת גוג ומגוג, כאשר הקב"ה בעצמו יסכך ויגן עליהם. וכך חז"ל אמרו: לעתיד לבוא עתידות אומות העולם להכנס לארץ ישראל ולעשות מלחמה עמהם, שנאמר: "ואספתי את כל הגוים אל ירושלים למלחמה" (זכריה י"ד, ב'), ומה הקב"ה עושה? מסכך על ראשם של ישראל, שנאמר: "סכותה לראשי ביום נשק" (תהלים ק"מ, ח').

זוהי ערכה של מצות סוכה וסגולתה. היא מקיפה את כל עם ישראל יחד ככלל וכפרט, לשעה ולדורות, להגן עליהם ולהחביאם בצל כנפי מגינם וסתרם עדי בוא ינון, כאשר כל ישראל ישבו בסוכה אחת, בסוכת עורו של לויתן, במהרה בימינו, אמן.