מה עלינו לזכור בזמן ישיבתנו בסוכה?

כשישראל חטאו בחטא העגל הסתלקו מהם ענני הכבוד שניתנו להם לראשונה ביציאת מצרים, והם חזרו אליהם רק כשהתחילו לבנות את המשכן. היה זה בדיוק בט"ו בתשרי.

משה ירד מן ההר ביום הכיפורים, ולמחרת יום הכיפורים, בי"א בתשרי, ציוה על מלאכת המשכן. לאחר מכן כתוב: "והעם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר" – שני ימים, הרי י"ג בתשרי. בי"ד בתשרי נטלו כל חכם ממשה את הזהב... ובט"ו התחילו לבנות את המשכן, ואז חזרו ענני הכבוד.

מכאן, שלחג הסוכות ישנה משמעות נוספת, מלבד היותו אחד משלושת הרגלים. הוא מהווה את מועד סיום לכפרת יום הכיפורים, כפי שהיה בימים ההם.

הרבה שמחות גדולות וקטנות ישנן בחיי האדם. אכן, שמחת נפש פנימית ואמיתית היא רק זו הקשורה בנדבת הלב. שמחה שאין עימה נדיבות לב, מלווה בתחושת חֶסר מסויים, ועל כן לעולם היא מקוטעת וחלקית. אולם כשהלב עולה על גדותיו, והאדם מבטא זאת בהשפעה על סביבותיו ובנדבה, אזי השמחה הינה שלימה.

בימים אלו הגיעה נדבתם של ישראל לשיא, והיא השאירה את רישומה לדורי דורות. ממנה זוכים גם אנו להתענג ולשמוח ב"זמן שמחתנו".

כל שמחה שיש עימה נדיבות לב, היא שמחת אמת הנובעת מפנימיות הנפש, אולם שמחה עמוקה ומיוחדת במינה היא השמחה הקשורה למשכן, ושכאמור, נקבע זכר לה בחג הסוכות.

מקומו הטבעי של היהודי הוא בקירבת השכינה, כאשר הוא מקיים מצוות וממלא את תפקידו במסגרת הקדושה. בשעה שיהודי חוטא, חטאו מרחיקו ממקומו הטבעי. במצב זה נשמת היהודי חשה עצמה כתועה, נעה ונדה ממקום למקום, ואינה מוצאת מנוח. לעומת זאת, כאשר יהודי זוכה שחטאיו נמחלים ועוברים מן העולם, נפשו שבה למנוחתה הפנימית, והוא שב ומתקרב אל השכינה, ואין לך שמחה גדולה מזו.

הסוכה מסמלת את ההתכנסות מתחת לצל כנפי השכינה, ומבטאת את מצבו של מי שהתרחק ממקומו הטבעי, ושב אל קינו. כל ישראל הם בני מלכים, אלא שגם על בן מלך נגזר לעיתים לגלות מארמון אביו, עקב התנהגות לא נאותה מצידו. אך מה רבה השמחה כאשר מוענקת לו חנינה, והוא רשאי שוב אל היכל המלך.

בחג הסוכות מקבלת שמחה זו משנה תוקף. מטרתו המוצהרת של המשכן היתה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", חטא העגל הרחיקם, אולם לאחר יום הכיפורים הם שבו להתקרב אל השכינה, וזכר לכך נקבעה מצוות הסוכה.

שמחת חג הסוכות קיבלה את פיסגת ביטויה במקדש. אף על פי שבכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה במקדש שמחה יתירה.

במקדש המכונה "המנוחה והנחלה" (דברים י"ב, ט') חש כל יהודי כי הגיע למנוחת נפשו, במוצאו את מקומו הטבעי, ולכן רבתה בו השמחה.