מה עושים בשמחת בית השואבה?

שמחת ישראל במועדיהם יש בה עדות נאמנה לקשר הפנימי שבין העם ובין הקב"ה ומצוותיו. שמחת המצוה האופפת את ישראל בימים אלו, אומרת כולה (תהלים קמ"ט, ב'): "ישמח ישראל בעושיו, בני ציון יגילו במלכם".

כשמגיעים זמני המועדים לשמחה, נפתחים מעיינות של שמחה לפני עדת ישורון ומהם שואבים בששון אפילו פשוטי העם. ברגעים אלו נמוגים ההסתרים, נסים הצללים, הבנים מתייחדים עם אביהם שבשמים ואין לך שמחה גדולה מזו.

סממן השמחה המופיע בחג הסוכות, הוא המרכיב העיקרי באופיו של החג, עד שהשם שניתן לחג הוא: "זמן שמחתנו". ללמדך שתכונתו של רגל זה ומהותו טבועים בחותם השמחה.

השמחה שנחוגה במקדש בסוכות היתה כה רבה עד שהמשנה אומרת: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו".

בכל אחד מלילות חול המועד, נחוגה שמחה זו ברוב עם עד אור הבוקר. רבי יהושע בן חנניה התבטא אודותיה שבאותם ימים הם כמעט לא ראו שינה בעיניהם. הימים היו קודש לתורה והלילות מלאו בשמחת בית השואבה. מוקד השמחה היה בעזרה במקדש, אך היא הקרינה על כל הסביבה הקרובה והרחוקה, עד שהמשנה מעידה (סוכה נ"א, א') שלא היתה חצר בירושלים שלא היתה מאירה מאור בית השואבה. האור שקרן מאותה שמחה, לא היה אור פיסי בלבד. תוכו היה רצוף קדושה, וקדושה זו הקרינה על כל סביבותיה.

שמה של השמחה נקרא "בית השואבה", לא רק על שם שאיבת המים ממעיין השילוח שעמדה במרכזה, אלא גם על שם רוח הקודש ששאבו ממנה מלוא חפניים. יונה בן אמיתי החל את דרכו בנבואה האלוקית כתוצאה מהשראת אותה שמחה. היתה זו שמחה רוחנית ששפעה ועברה על כל גדותיה.

התורה מספרת כי ביום הראשון לבריאת העולם ריחפה עדיין רוח אלוקים על פני כל המים שכיסו את העולם. מאוחר יותר, ביום השני, הבדיל הקב"ה בין מים למים, בין הים לשמים. לפי האמור בזוהר הקדוש מאותה שעה ואילך בוכים המים התחתונים, משום שגם הם רוצים להיות קרובים אל ה' שבשמים. כדי להניח את דעתם הבטיחם הקב"ה שהם יזכו להיות מנוסכים על גבי המזבח בחג הסוכות.

בגלל אותה קירבה לה' נקבעה השמחה דוקא בעת שאיבת המים, ולא בעת ניסוך המים. אמנם המצוה מקויימת בשעת הניסוך, אבל דוקא שאיבת המים והעלאתם מן המעמקים, היא המציינת את שמחת המים על שגם הם זוכים להתעלות ולהתרומם.

מצוי כאן כמין סמל. בבריאת העולם נוצרה מתכונת של תחום ארצי המרוחק מן השמים. אלא שמצב זה מעורר עצב. תקוותו של העולם הארצי היא שיזכה להתעלות ולהתקרב כלפי מעלה, ורק אז תגדל שמחתו. אפשרות נפלאה זו נפתחת לפניו בחג הסוכות.

לא במקרה נזדמנה שמחת התעלות זו למועד חג הסוכות. במצות סוכה קיימת מעלה שאין ביתר המצוות. האדם כולו, על מגפיו המגושמים, נכנס לתוכה. רמז יש כאן לאפשרות ההתעלות הגדולה המזדמנת בחג זה. כשם שעל הסוכה נקרא שם שמים אף שהאדם נכנס אליה במלוא גשמיותו, כך גם מתעלים בחג זה כל חלקי הבריאה, אפילו הירודים שבהם.

לשמחה זו של המים התחתונים ניתן ביטוי בשמחת בית השואבה, כדי לרמוז לאדם על דרכו בחיים. נפש האדם גם היא התרחקה מבוראה בעקבות החטאים שהוא חוטא במרוצת ימות השנה. כאשר האדם מגיע לכפרת יום הכיפורים ועוונותיו נמחלים, הוא זוכה שוב להתקרב לקונו, ואין לך שמחה גדולה מזו. בחג הסוכות שלאחר היום הכיפורים קרובה נפשו של האדם לקב"ה בצורה טבעית, שהרי היא נחצבה מתחת כסא הכבוד. אלא שהחטא גרם לריחוק, וכפי שהעיד הנביא (ישעיה נ"ט, ב'): "כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם". משזוכה האדם והוסר מסך מבדיל זה ביום הכפורים, אין שמחה כשמחתו.

סגולת החיים שנודעה למים היא משום שהם מחלחלים מבעד לסדקי האדמה, וכך נוצרים מעיינות המרווים נפש כל חי. המים משמשים במקרא גם כסמל לענווה. סגולתם של המים שהם עוזבים את המקומות הגבוהים ונשפכים למקומות הנמוכים. כמו כן, תכונתם הבולטת של המים היא שבהיותם נוזלים הם מתאימים את עצמם וקובעים את צורתם בהתאם לכל כלי שלתוכו הם ניצוקים.

גם הביטוי החיצוני של התשובה הוא הכנעה, כדרך שנאמר בגמרא (ראש השנה, כ"ו, ב') שבראש השנה "כל כמה דכייף איניש דעתיה, טפי מעלי", ככל שאדם כופף את עצמו יותר, הרי זה מעולה. הכפיפות אין כוונתה לכפיפות הקומה, אלא להתבטלות מוחלטת, להתבטלות כלפי הקב"ה, החפץ בתשובת עמו ישראל.

גוון נוסף של הידמות למים מצוי ביום הכיפורים. ביום זה מופיעות הדמעות של התשובה. דמעות העין אינן אלא ביטוי חיצוני לשפיכת הלב כמים, בבחינת מה שנאמר (איכה ב', י"ט): "שפכי כמים לבך, נוכח פני ה'". זוהי הכניעה המוחלטת של האדם השב בתשובה לפני בוראו.

בסוכות מתחלף הגוון. את מקומן של דמעות המרירות תופסת השמחה, אולם עיקרון ההכנעה שבתשובה בעינו עומד, והדבר מסומל במי השואבה. ואמנם, פ

במסגרת שמחת בית השואבה התייחד מקום מיוחד לבעלי התשובה. שיר מיוחד היה מושר בפיהם בעת השמחה הגדולה: "אשרי זקנותנו שכיפרה את ילדותנו" (סוכה נ"ג, א'). שאיבת המים המסמלת את ההכנעה שבתשובה, היא שהקנתה להם מקום של כבוד בעת השמחה הגדולה.