כיצד ניתן להרגיש את האבל על חורבן בית המקדש?

אנו מבכים את חורבן בית המקדש בכל דור ודור.

אבדה עצמאותה של שארית ישראל, ודם חסידיה ובניה נשפך כמים. בית מלכנו חרב, וחבל האצולה שלו נמכר בכנפות תבל לעבדות עולם, בתנאי השפלה וניצול, ללא מוצא ותקוה.

מאז אותה שעה, כל הצרות והמצוקות של עם ד' לדורותיו: הגירושים, הרציחות, המרות הדת, הפוגרומים והשואות למיניהן, גם האלמנות, השכול והיתמות - כולם תוצאות של אובדן הבית הם. החורבן המתמשך, הינו אותו חורבן ישן של אותו יום כואב שבו איבד העם את מקדשו – בית תקוותו.

נצטווינו להתאבל, לשבת על הארץ, להזיר את הגוף ואת הנפש מכל שמחה ועונג, כמו אותם גולי יהודה. הלכות ומגבלות נקבעו לימי האבל הללו והם: מיעוט שמחות, הימנעות מתספורת ורחיצה, מאכילת בשר ושתיית יין ועוד, ואנו אמנם נוהגים מעשית בכל אותן הגבלות, אך הרגשת האבל, הצער והעצב שנתבקשנו לעורר בליבנו, נעדרת מאיתנו. במקום לצפות להיגאל מאסונות הגלות והחורבן, אנו מצפים לסיום ימי האבלות המכבידים עלינו...

עיקר האבל - התעוררות הלב – לוקה בחסר! חובה עלינו לחפש את האבדה, להכיר את יקרותה ומעלתה. "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל' ב'). מי שאינו מבין איזו שמחה תבוא לעולם בבנין בית המקדש, אינו זוכה להתאבל. חיסרון האבלות בלב, הוא ממעכבי הגאולה!

בבית המקדש יכלו להשיג יראת שמים חושית. זו היתה התכלית והמטרה של העלייה לרגל, כלשון הכתוב (דברים י"ד, כ"ג): "למען תלמד ליראה את ד'".

עצם קיום בית המקדש בתפארתו, הביא כבוד לעם ישראל בעיני הגוים, כי כולם זכו להתעלות רוחנית.

בית המקדש הוא מרכז העולם. במקום קודש הקדשים נמצאת אבן השתיה כמו שהודיעונו חז"ל (יומא נ"ד, ב') אבן הייתה שם, ושתייה היתה נקראת, שממנה הושתת העולם.

בית המקדש - לבו של העולם, ממנו שואבים כל יושבי תבל את חיותם. בעומדנו בתפילה נכוון את הלב, את שורש החיים שבאדם כנגד קודש הקדשים, שהוא שורש החיים של העולם כולו.

על לב זה שאיבדנו אנו אבלים.

"בשבתות היו ישראל עומדים שם, ורואים את הדלתות נפתחות מאליהן, ויודעים שבא יום השבת. וכן בראשי חדשים היו ישראל עומדים שם ורואים את הדלתות נפתחות מאליהן, ויודעים שבאותה שעה נולדה הלבנה ומקדשים את החודש... ומכיוון שהיו עומדים שם ורואים את הדלתות נפתחות מאליהן, יודעים ששכינתו של הקב"ה שוכנת בו, ומיד היו כורעים ומשתחווים לפני אלוקיהם".

את כל זאת איבדנו...

מאז החורבן נמנע מאיתנו לקיים מאה שבעים ואחת מצוות עשה ועוד מאה שבעים ואחת מצוות לא תעשה, שהיו קיימות בזמן בית המקדש. כאשר חסרות כה הרבה מצוות, ודאי חסר הרבה בזיכוך הנפש. ועל חסר זה אנו מבכים.

רק מי שכל תוכן חייו, פעולותיו ומעשיו - מטרתם הרמת כבוד שמים, מסוגל להבין את כל זאת ולהצטער על העדר כבוד שמים בבריאה!

בדמעות טמונה סגולה ייחודית. הדיבור הוא שפת המוח, ואילו ללב יש שפה אחרת. לב האדם עמוק, עד שמילים בלבד לא תוכלנה להביע את המתחולל בפנימיותו. הבכי מבטא את הרגשות הפועמים בעומק הלב, רגשות שאין אפשרות להביע אותם בשפה אחרת.

בית המקדש לא חרב ביום אחד. היה זה סופו של תהליך שהחל מאות שנים קודם לכן. ערב כניסתם של בני ישראל לארץ המובטחת, נתקפו אבותינו בייאוש ובחוסר ביטחון באלוקים, בשומעם שבארץ כנען מתגוררים ענקים גיבורים היושבים בערים בצורות. באותה שעה הם החליטו שהכיבוש הינו בלתי אפשרי. בליל תשעה באב של אותה שנה, ישבו בני ישראל ובכו על מר גורלם. בכי זה ביטא את הרגשת הפקפוק וחוסר הודאות שחדרה עמוק ללבם, וגרמה לקרע בינם לבין אביהם שבשמים.

גם לאחר דורות רבים, לא נתאחה עדיין הקרע כליל. בנבכי הלב, במקום שקשה להיגיון ולמחשבה לחדור, המשיכה לשכון תולעת הספק, כאשר היא מכרסמת ללא הרף. אט אט נתן ספק זה את אותותיו גם בבחינה החיצונית. הפסלים שהחלו להופיע בבתי ישראל בסוף תקופת בית המקדש הראשון, היו עדות לכך שהאמונה בא-ל אחד התערערה.

חורבן בית המקדש לא היה עונש בלבד. מטרתו היתה לעורר את הלב שהפך לאדיש. הוא חשף את המצב לאשורו. הוא בא לנפץ את האשליה שהשכינה עדיין שוכנת בתוכם. המסר היה ברור: אם אמנם חפצים הנכם בקיום הברית עם אלוקים, עליכם לתקן לא רק את מעשיכם, אלא גם ובעיקר את פנים הלב שלכם.

הבכייה משמשת כאמצעי להחדיר לפנימיות נפש האדם את משמעות החורבן, את הקרע הרוחני שנוצר ואת הריחוק העכשווי מבורא עולם. בכך נוטע הבכי מחדש את האמונה באלוקים.

ואמנם, מיד לאחר תשעה באב מתחילה תקופת נחמה, תקופה בה קוראים אנו מדי שבת בשבתו פרקי נחמה מנבואת ישעיה, נביא הנחמה. באותה שעה, כאשר הלב יוצא מאדישותו, מתחדשת גם התקוה לבואה של הגאולה, תקוה חזקה שבכוחה לקרב את הגאולה לאלו המצפים לה והמייחלים לבואה.