היכן רמוז החורבן בתורה, ומה היה כלול בו?

בעת שאנו מתאספים בתשעה באב בבתי הכנסת, לקונן על חורבן ציון וירושלים, הננו מעלים בזכרוננו את הגורל המר והנמהר אשר היה מאז לנושא המרכזי בתולדות עם ישראל. אנו קוראים בתורה את הדברים אשר נאמרו ונכתבו כתשע מאות שנה לפני חורבן בית המקדש הראשון, וקרוב לאלף וארבע מאות שנה לפני חורבן בית המקדש השני. דברים אלו חוזים ומנבאים מראש את החורבנות.

אם יש אפוא דבר אשר בכוחו להשריש בנו את ההכרה כי התורה ניתנה לנו מפי הגבורה ונחתמה בחותם "אמת", אלו הן הנבואות. נבואות אשר חזו מראש את מר גורלו של העם בתפוצות הגלות עוד לפני שדרכה כף רגלנו על אדמת ארץ ישראל. אין גורם יעיל מזה כדי לעורר בלב כל אדם מישראל התלהבות והתמסרות נאמנה ליד ה' הגדולה והחזקה, המנחה את גורלנו ההיסטורי בקרב העמים, היא היד אשר הקדימה להודיע לנו מראש את הגורל הצפוי לנו, עד שיגיעו ימי הזוהר באחרית הימים, ימי הזוהר שגם עליהם התבשרנו במפורש בתורה.

ביום הזיכרון לחורבן ציון וירושלים קוראים אנו בתורה את הפסוקים הבאים: "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ, והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל, ועשיתם הרע בעיני ה' אלוקיך להכעיסו. העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבוד תאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה, לא תאריכון ימים עליה כי השמד תשמדון" (דברים ד', כ"ה-כ"ז).

נבואה זו כוללת רעיון עיקרי שהוא, כנראה, הציר המרכזי של כל התעתועים אשר הביאו עלינו את החורבן. דומה שרעיון זה מביע עובדות שידיעתן עשויה להיות לנו לעזר רב.

רעיון זה כלול במילה "ונושנתם". מילה זו מגדירה לא רק את התקופה שבין כיבוש הארץ על ידי יהושע עד חורבן הבית הראשון - 850 שנה, כמנין "ונושנתם" פחות שנתיים, אלא גם את הסיבה שבגללה בא החורבן.

רואים אנו את הצוק שאליו התנפצה ספינת עם ישראל. ברגע שישראל שוכחים כי יצאו מעבדות לחרות, מרעב לשובע, ושהבורא הוא מושיעם ומוציאם, שוב אין הם יודעים מהי הקרקע שבו מושרש קיומם, ומהו מקור ישעם. ישראל השרויים על אדמתם, נהנים משמש זורחת, שדותיהם מניבים את תבואתם, והם מתגאים בכוחם ובעוצמתם, בהיותם ככל העמים אשר סביבותיהם. הם מדמים בנפשם כי כוחם ועוצם ידם הוא שעשה להם את החיל הזה. העושר והטובה הופכים להיות אלילי ההצלחה והישע. זוהי המשמעות המלאה של המילה "ונושנתם", התיישנות, שקיעה בהווה, ללא רעננות של חיים רוחניים, של חידוש וצמיחה רוחנית.

שכחה זו סכנתה מרובה, ובעטיה הופר אושרם של בני האדם. אומה אשר התנכרה לעברה החיובי שהביא לפריחתה והתרחקה ממנו, נידונה לאבדון. ובנוגע לישראל, הלא אמר ה' אל ירמיהו הנביא: "הלוך וקראת באזני ירושלים לאמור: כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. קודש ישראל לה' ראשית תבואתה, כל אוכליו יאשמו, רעה תבוא עליהם נאום ה'" (ירמיהו ב' ב', ג'). אם ישראל הולכים אחרי ה' רק בהיותם במדבר, כאשר הם נרדפים ומנודים ונוכחים בעליל כי כל קיומם תלוי בה', ואילו בהיותם שרויים על אדמתם העצמאית, בתנאי חרות, שפע ועושר, הם מדמים ששוב אין הם זקוקים לעזרת ה', חלילה - שוכחים הם כי לא יוכלו לקיים את אושרם באופן זה.

אבוי לנו אם נשקע בתוך השובע והחירות, נוליד בנים ובני בנים ונתיישן בארץ.

המשנה אומרת שמיום שחרב בית המקדש אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו. בית המקדש היה מקור הקדושה, הטוהר והזוך. הוא היה מקור הנבואה ורוח הקודש. מקום עליית התפילות לשוכן מרומים ומקום ירידת השפע השמיימי. מאז החורבן חשים אנו את התוצאות בכל דור ודור. אנו חווים את ההידרדרות ואת הסחף שבאו בעקבותיו. אבלנו גדול ויגוננו מתגבר, עד שננוחם בבניין שלם.

וכך כותב הרמב"ם: "יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה. ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ולמעשי אבותינו, שהיה כמעשינו עתה, עד שגרמו להם ולנו אותן הצרות. שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר (ויקרא כ"ו, מ'): 'והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם'".

עיקרון זה של היות הצומות ימי חשבון נפש ויישור דרך, מסביר מדוע עתידים ימים אלו להפוך לששון, לשמחה ולמועדים טובים, שהרי כתוצאה משמירתם ומחשבון הנפש שהם עוררו, נזכה לגאולה שלמה במהרה.

בי"ז בתמוז הובקעה חומת העיר. חיל האויב פלש לעיר הקודש, הרג ולא חמל, והמשיך לעבר הר הבית, לכיוון חומות בית המקדש. אך עדיין לא היה מאוחר מדי. עדיין יכול היה הגלגל להתהפך לטובה. עדיין יכול היה האויב לסגת ויכולה היתה ירושלים להשתקם.

כל זמן שהלב פועם, יש תקווה לחולה. המצב אינו אבוד. בשמים חיכו לתשובה מעומק הלב, לחרטה כנה. אך מתוך עיוורון השליך העם את יהבו על בית המקדש שהוא זה שיגן על העם, תוך התעלמות מחובותיו כלפי השכינה השורה בו. למעשה, לא תיתכן נאמנות חד צדדית.

או אז ניתנה הרשות למשחית, וביום המר והנמהר, ביום תשעה באב, עלה בית המקדש בלהבות. השכינה התנתקה ועלתה למרום. עם ישראל יצא לגלות, לדרך ארוכה ומיוסרת. דרך זו נמשכת כבר כמעט אלפיים שנה. היא תסתיים רק כאשר נשוב לאלוקינו, לאמונתו ולמקדשו. החורבן הוא סיבת הבניין הנצחי. המקדש העתיד להיבנות, יהיה מפואר ומשוכלל שבעתיים. לא בידי אדם ייבנה, הקב"ה עתיד לבנותו: "מקדש ה' כוננו ידיך". במקדש זה לא ישלוט שונא לעולם. אור השכינה יזרח על בית המקדש והוא יהיה כעמוד אור מן השמיים המגיע עד לארץ, והכול הולכים לאורו.

מטרת העונש של חורבן ירושלים אינה רק גמול על מעשיהם של האנשים שחיו בזמן המקדש הראשון והשני, יש בו גם הפקת לקחים לדורות. גם הירידה לבבל וגם הגלות המתמשכת אחרי חורבן בית המקדש השני מכוונות עבורנו, כדי שנתקן בפנימיותינו את הדרוש תיקון, ונזכה לביאת גואל צדק ולבנין בית המקדש הנצחי.

גם כיום חייבים אנו להמשיך בהתבוננות פנימית זו. אנו מצווים להמשיך ולהתאבל על ירושלים, כי הגורמים שהביאו לחורבן, עדיין קיימים. מטרת עונש החורבן לא תושג אם נהיה עם ככל העמים. גם הפסקת ההטרדות והגזירות של האומות לא תצביע על סופה של הגלות. לא למען מטרה זו אנו אבלים על חורבן ירושלים, ולא זו השמחה שאנו מצפים לזכות ולראות. אין אנו אבלים על אבדת מעמדנו כיישות עצמאית בין האומות, אלא על כך שבמו ידינו הרחקנו את השכינה מקרבנו. כאשר נכיר במהותה של האבדה שאיבדנו, נזכה לראות שהשכינה עדיין קיימת בקרבנו. הקשר הנצחי בין עם ישראל לאביהם שבשמים לא נותק, ואינו יכול להינתק. אמנם רופף הוא עתה בגלל חטאינו, אולם הוא קיים, ובידינו לחזקו!