מדוע מקשטים את הסוכה?

כל מצוותיה של התורה חביבות הן על מקיימיהן, אך החביבות הנודעת למצוות סוכה עולה על כולן. נודע על גדולי ישראל שהיו מנשקים את דפנותיה של הסוכה בכניסתם וביציאתם, כביטוי של חיבה.

אהבה רבה מפגין עם ישראל בקישוט הסוכות, אף שהן נועדו רק לשבעה ימים. אלמלא שאיננו כדאים, יכולנו להשתמש בסגנונו של מגיד זכותם של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, ולומר: "רבונו של עולם, יהי רצון שיעלו אלו המלאכים היוצאים מן השרשראות ומן הפנסים, ומן הציורים ומן העיטורים שמקשטים בהם שלומי אמוניך את סוכתך, וימליצו טוב בעדנו לכפר על כל חטאותינו".

התורה מנמקת את מצות סוכה בטעם (ויקרא כ"ג, מ"ג): "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים". בגמרא מבואר שסוכות אלו היו ענני כבוד שהקיפו את בני ישראל כל ימי היותם במדבר. אלא שתמהו המפרשים מדוע ניתנה מצוה מיוחדת כזכר לענני הכבוד, דבר שלא מצאנו בשאר הניסים שנעשו לישראל במדבר, כמו המן או הבאר?

נראה שקיים שוני מהותי בין המן או הבאר לבין ענני הכבוד. המן והבאר נועדו לספק לעם ישראל את צרכיהם הבסיסיים במדבר. אלמלא הם, לא ניתן היה להתקיים במדבר, אפילו ימים אחדים, וקל וחומר במשך ארבעים שנה. אולם לא כך היו ענני הכבוד, גם בלעדיהם ניתן היה להישאר בחיים. לפיכך, המן והבאר אמנם מעידים על יחסו המיוחד של הקב"ה כלפי ישראל, אך אין הם דומים לחיבה היתירה שניכרה בהענקת ענני הכבוד, שלא היו כה חיוניים, ובהם ניכרה אהבתו הגדולה של ה' לעם סגולתו.

יסודה של מצות סוכה טמון בחיבה שגילה הקב"ה כלפינו, ובאותה מידה גם עם ישראל מפגין כלפיה חביבות העולה על כל המצופה, ומקשט את הסוכה באהבה מכל לבו.

את החיבה הגדולה שרוחש הקב"ה כלפינו בחג הסוכות, ניתן ללמוד גם מהתבוננות במעמדו של חג זה בין שאר מועדי חודש תשרי.

בימים הנוראים מתדפקים אנו על דלתותיו של הקב"ה כדלים וכרשים. הן כך אנו אומרים ב"סליחות": "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך, דלתיך דפקנו רחום וחנון, נא אל תשיבנו ריקם מלפניך". אנו גם משבחים בשבח זה את הקב"ה בפיוטי הימים הנוראים: "וכל מאמינים שהוא… הפותח שער לדופקי בתשובה". תחינותינו אל הקב"ה מגיעות לשיאן בעת תפילת נעילה, שבה הננו מתחננים מעומק לבנו: "פתח לנו שער, בעת נעילת שער".

אולם מה שונה הוא המצב בחג הסוכות. אז, כביכול, המלך בכבודו פותח לפנינו את שעריו, ומזמיננו לחסות בצל כנפיו. הסוכה מוגדרת בזוהר הקדוש כ"צילא דמהימנותא", צל האמונה, ואנו מוזמנים לחסות בצילה במשך שבעה ימים.

אלמלא קדמו לכך הימים הנוראים, לא יכולנו להיכנס לסוכת שלומו של הקב"ה, שהרי לא הכל ראויים לחסות בצילו של המלך. אולם כיון שעברו עלינו ראש השנה ויום הכיפורים שבהם נטהרנו מחטאינו ומפשעינו, מסוגלים אנו עתה להיכנס לסוכת הקודש.

בימי חודש אלול ובימים הנוראים אנו חוזרים ומשננים במזמור "לדוד ה' אורי וישעי" את הפסוק: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה'… לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו" (תהלים כ"ז, ד'). ההימצאות בבית ה' היא פיסגת הנועם שאליו מסוגל אדם מישראל לשאוף. ואמנם, שאיפה זו מתגשמת והולכת במידה גדושה בסוכה, שהיא, כאמור, צילא דמהימנותא.

חג זה נחשב גם כ"זמן שמחתנו", משום שדרכו של בעל הבית לקבל את פני אורחיו במאור פנים ובשמחה, ואף הקב"ה הפותח לפנינו את שערי סוכתו, מאיר לנו את פניו ומשפיע עלינו שפע של שמחה.

על רבי לוי יצחק מברדיטשוב מסופר כי היה מכניס לסוכתו אורחים מבלי לבדוק את טיבם. משנשאל לפשר מעשיו, השיב כי לעתיד לבוא, כשיערוך הקב"ה סעודה לצדיקים בסוכת עורו של לוויתן, יש להעריך, שאף הוא, לוי יצחק, יידחק לשם ויבקש להיכנס. מסתבר שיהיה מי שינסה למנוע בעדו מלהיכנס, שהרי אלו מעשים טובים מצויים בכפו, שבגינם ראוי הוא להסב עם הצדיקים באותה סוכת קודש...? אלא שאז תהיה בפיו תשובה, שהרי גם הוא הכניס את כל החפץ בכך לסוכתו מבלי לבדוק במעשיו. לכן, ראוי שגם עמו ינהגו משמים באותה מידה.

איננו זקוקים להרחיק מבט עד לסוכת עורו של לוויתן. כלום בסוכה זו, שאנו מקימים במו ידינו, ראויים אנו לשהות? מי יאמר זיככתי את לבי, עד שראוי אני להיכנס למקום שבו שורה השכינה?

אלא שכך היא המידה משמים. עצם הכניסה היא המזכה אותנו להנות מן הזכות הכבירה של השהיה ברשותו של המלך. הרצון להתקרב לשכינה מהווה תעודת כניסה למקום קדוש זה.

מפיה של כנסת ישראל נשמע הפסוק המופיע בשיר השירים (א', ד'): "הביאני המלך חדריו, נגילה ונשמחה בך". רשות הכניסה לחדריו של המלך גורמת מטבעה לרשפי אש קודש של התלהבות ובקשת קירבתו של ה'.

שפע וברכה מעניק הקב"ה לברואים בעולמו: חיים ובריאות, כישורים וכשרונות, עושר וכבוד. כל אלו אינם אלא פרטים מתוך המכלול הרחב של הטובה שבה מתברכים בני האדם. אולם מכל קנייני תבל בוחר היהודי רק את קירבת הבורא, שהיא התשורה החשובה לו מכל. ובשעה שהוא זוכה לקירבה מופלאה זו הוא שרוי בשמחה מאין כמותה: "וישמחו כל חוסי בך, לעולם ירננו" (תהלים ה', י"ב). החסיון בצל כנפי השכינה הוא הנוסך באדם שמחת נפש שאין כדוגמתה בעולם החומר. לכל זאת זוכה עם ישראל בחג הסוכות.

חג הסוכות וכל עניינה של הסוכה מעידים ומכריזים על האהבה ההדדית שבין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל. הקב"ה מצידו מאיר פנים ומכניס את ישראל לחסות בצילו, והעם מחזיר לו אהבה תחת אהבה. קישוט הסוכה וחיבוב המצוה הינם סממן היכר חיצוני למתחולל במעמקי נפשות ישראל וברצונם להתקרב לשוכן מרומים.